ע"פ ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון בחינתה של טענת כשל בייצוג תיעשה בזהירות רבה. הרף שאותו יש לעבור על מנת להצליח בטענה ממין זה, הוא גבוה. ההלכה הדגישה לא אחת כי על מנת שטענת כשל בייצוג תתקבל, על הטוען לה לעמוד במבחן סיבתי-תוצאתי, ולהוכיח כי קיימת אפשרות סבירה שאלמלא אותו כשל- הייתה תוצאת ההליך משתנה. הלכה פסוקה היא, כי לא די בהעלאת טענות, אף נכונות, בדבר האופן שבו נוהלה ההגנה בערכאה הדיונית, אלא על הטוען לכשל בייצוג להוכיח קיומו של עיוות דין של ממש, במובן זה שאלמלא הייצוג הכושל אפשר שתוצאת ההליך הייתה משתנה.
אף אם בא כוחו של מערער סבור שקו ההגנה שבו בחר קודמו בתפקיד היה שגוי ובלתי מותאם לנתוני המקרה בכך אין די. הלכה היא כי לעניין טענת כשל בייצוג "אין די בסברה של עורך דין פלוני, המייצג נאשם בערעור, כי עורך דין אלמוני, שניהל את ההליך בבית המשפט דלמטה, חדל מחדל, שגה, או לא מיצה עד תום טענות הגנה למיניהן". יש אף המבחינים, מסיבה זו, בין "כשל עובדתי" (כגון אי-העדת עד או אי-הבאת ראיה) לבין "כשל משפטי" (שעניינו בחירת קו ההגנה), ושוללים את האפשרות להידרש לכשל מן הסוג האחרון כבסיס לטענת כשל. אף אם בחירה בקו הגנה שגוי עשויה, במקרים מסוימים, להקים טענת כשל בייצוג, ברי כי מדובר במקרים מיוחדים ונדירים, כאשר קו ההגנה שננקט בערכאה הדיונית היה שגוי באופן מובהק וגלוי לעין, משום שלא התיישב כלל ועיקר עם התשתית הראייתית הקיימת (ובכפוף לכך שלא הנאשם עצמו בחר בו, לאחר שהובהרה לו משמעות הדברים).